בית העם של הילדים
"פשיטות" על בית העם, ועוד.
ה"פשיטות" המוזכרות בכותרת אירעו באמצע שנות החמשים, 1953 – 1956. תמיד בשעות הצהריים, מיד לאחר סיום הלימודים בבית הספר היסודי (בין 1 ל-2), ותמיד יום או יומיים אחרי שהוקרן סרט בבית העם . אז היה ניתן לראות לידו קבוצה של שלושה-ארבעה ילדים חורשת מזימות. ניתן היה לראות, אך מבוגרים לא ראו. אף לא אחד . המרכז היה שומם למדי בשעות האלה, שעות המנוחה של החקלאים. הצרכניה, מחלקת התוצרת, המרפאה, כמובן בית הספר, המזכירות, - הכל היה סגור או ריק. שלאף-שטונדה, סייאסטה.
במהירות פתחו הילדים מבחוץ את חלון קופת הכרטיסים, שהיה עשוי פלטת עץ עבה, למרות שהיה מאובטח בדרך כלשהי מבפנים. חדרון הקופה היה הקומה התחתונה של המגדל בחזית בית-העם, והיו מעליו עוד שתי קומות. למעבר מקומה לקומה היו סולמות ברזל קבועים לרצפות, ופתחים ברצפות. בקומה העליונה היתה המקרנה, היא מכונת הקולנוע, של קשת חשמלית.
אחד הילדים, תמיד היה אחד כזה, מספיק רזה, הזדחל בעזרת החברים דרך חלון הקופה פנימה, ונחת על שולחן הקופאי. מיד סגר את החלון ופתח את הדלת מבפנים וכולם נכנסו וסגרו אחריהם. או - טיפס בסולם לחדר העליון. בחדר זה היתה דלת יציאת חרום החוצה ומתחתיה סולם ברזל קבוע המוביל אל הגג של רחבת הכניסות לבית העם. הרזה פתח את דלת החרום שהיתה סגורה מבפנים. שאר הילדים טיפסו כקופים על הגג הזה וממנו בסולם אל הקומה העליונה והדלת נסגרה. בחדר העליון וגם באמצעי היו על שולחן ועל הרצפה עשרות פיסות סרט קולנוע, שקופיות מתוך גלגלי הסרט שהוקרן לאחרונה. הפיסות הללו נאספו במהירות על ידי הצוות הפושט ורוכזו בידי אחד מהם. אז יצאו כולם פרט לרזה החוצה דרך דלת החרום והוא סגר אותה מבפנים, וירדו בסולם אל הגג ומשם למטה אל הארץ. אז סייעו לרזה לצאת דרך חלון הקופה החוצה, סגרו אותו ונעלמו משם. מיד אחר כך או במועד מאוחר יותר נאספנו לסקירת השלל ולחלוקה צודקת שלו.
סרטי הקולנוע הגיעו למקומות שבהם הוקרנו כשם כרוכים על כמה וכמה גלגלים , ארוזים בקופסאות פח. כל גלגל הכיל סרט לעשר דקות הקרנה בערך. אם היו מקרינים כל אחד לחוד היו אמורות להיות הרבה הפסקות במהלך ההקרנה, הפסקות לצורך החלפת הגלגלים. לכן, כדי למנוע זאת היו המקרינים כורכים לפני ההקרנה כל שלושה או ארבעה גלגלים מהמשלוח, לפי סדרם, על גלגל אחד גדול והופכים אותו על גלגל גדול אחר בגלגול לאחור במתקן מיוחד לצורך זה, כדי שהסוף יהיה סוף וההתחלה – התחלה. כך, כדי להדביק סרט מגלגל קטן לגלגל הגדול היו תמיד חותכים שקופית סטיל אחת מכל קצה, מדביקים את הסרטים בדבק מהיר וממשיכים לגלגל. פעולה הפוכה היתה נעשית אחרי ההקרנה ושוב נחתכו סטילים ונשארו על השולחן והרצפה עד שמישהו מהמקרינים טרח לנקות או חבורת הפורצים עשתה זאת.
מה היה טיבו של מעשה הניקיון הזה שלנו? איסוף מזכרות מהסרט! זה היה תחביבנו, ייחודי מבחינת הצורה שבה עסקנו בו והפריטים שנאספו. ילדים ומבוגרים, בעיקר בערים אספו ממודעות ועיתונים ומשחקי קלפים תמונות של הכוכבים והשחקנים ומעמדים מהסרטים. אנחנו אספנו פיסות שקופיות . סטילס.
כל פיסת שקופית שנחתכה מהסרטים היתה פרֵיים מסצנה כלשהי מהסרט. חילקנו אותן ככל שהיה אפשר בצורה הוגנת כך שלכל אספן יהיה המגוון הגדול ביותר האפשרי של סצנות וכוכבים מהסרט. אלה היו ולנטינו, רוק הדסון, קלרק גייבל, ג'ון וויין, גרי קופר, גרגורי פק, ג'וני וויסמילר, הנרי פונדה וכמובן צ'רלי צ'פלין ודני קיי.. ובנות –אווה גרדנר, אליזבט טיילור, קתרין הפבורן, וויוויאן לי, אסתר וויליאמס, הדי לה-מאר, דוריס דיי...
באיזה סרטים מדובר למשל? בצהרי יום, דו-קרב לאור השמש, חלף עם הרוח, כפירי אריות, טרזן, ועוד, ועוד מסרטי המערבונים. איך צפינו בשקופיות? פשוט מול מקור אור ובעזרת זכוכית מגדלת . גם בעזרת "מכשיר" : בתוך כלי ריבועי פתוח מלמעלה העמדנו פנס כיס, כיסינו את הפתח בריבוע של דיקט ובו חלון ריבועי בגודל טיפה יותר קטן מהשקופית. עליו שמנו את השקופית, ומעליה, כדי שלא תתקפל, הנחנו פיסת זכוכית. היינו מתבוננים בעזרת זכוכית מגדלת קבועה, תפוסה לכלי. נסיונותינו לבנות מקרן שקופיות לפי הוראות בספרי מדע וטכניקה לנוער נכשלו כולם, על אף שחזרנו וניסינו שוב ושוב.
למה עשינו זאת בדרך החשאית והמסוכנת הזאת, למרות שידענו שהיא מסוכנת (מסוכנת בשל האפשרות שניתפס וכל מיני פורענויות שיכולות לקרות בעת שנהיה כלואים במגדל)?
כי המסריטים לא הסכימו שניכנס בנוכחותם אחרי הסרט, כאשר עבדו על אריזתו, וננקה את "הלכלוך" שעשו . ומדוע לא הסכימו? כי ילדים צריכים אחרי הסרט ללכת הביתה, פיפי ולישון, כדי שיוכלו לקום בבוקר להתרחץ ולרוץ לבית הספר ובשובם הביתה לנוח מנוחת צהריים ולהאזין לפינת הילד ברדיו ולקרא ספר ולהכין שיעורי בית ולעזור לאמא לאסוף את הביצים ולאבא לחלק את התילתן לפרות ולאכול ארוחת ערב , להתרחץ פיפי ולישון כדי שלמחרת בבוקר יוכלו לקום ולהתרחץ ולרוץ לבית הספר........ כן, לפעמים אחר הצהריים ללכת לשחק בחוץ כי גם זה קצת חשוב. מה פתאום לאסוף פיסות סרט קולנוע?
התחביב הזה נפסק לאיטו מאליו כשעלינו לתיכון וגם כשלא נמצא כבר רזה דיו שיחדור פנימה דרך החלון הקטן.
מי היו המסריטים? זכור לי רק אחד מהם, הוא נתן וייל, שיזכה לחיים ארוכים וטובים, לצד בנותיו, היום, בעומר.
שריקות וצעקות עידוד או אכזבה בכל פעם שבסרט התנשקו, התחבקו, הלכו מכות ודו-קרב יריות, היו לחם חוקנו (וגם של מבוגרים יותר ) בסרטים. כמו שרואים בסרט "סינמה פראדיסו" . הסרטים המוקדמים יותר היו בלי תרגום בגוף הסרט, והוא הוקרן ידנית באמצעות פנס קסם, מסרט בכתב יד, מצד שמאל של המסך. כל פעם שהמפעיל (שבדרך כלל לא ידע שפות זרות) התעכב או הזדרז מדי בגלגול סרט התרגום פרחו שריקות וצעקות.
צורה אחרת של פשיטות בבית העם היתה במרתף ועל הבמה, מאחורי המסך הסגור. הן התרחשו בנסיבות שונות לגמרי, בנוכחות של כיתות שלמות. כן גם בנות. במקרים לא מעטים התקיימו הפעולות של הנוער במרתף. בניין המחלבה, מועדון הנוער של היום, טרם נבנה ולכן אפילו מחלבה עוד לא היה. רוב הפעולות היו בכיתות בית הספר, אך לא כולן. חלקן היה במרתף. גם כשילדי כתה השתתפו בחזרות למסיבות וחגים ההמתנות שלנו היו במרתף. מצאנו גם דרכים להכנס לשם בצורות פרטיזניות. שם היה שלל גדול לכל מי שחיפש, מופקר על מדפים גדולים, קרוב לתקרת המרתף (ריצפת הבמה). היו שם כלים מתזמורת צעירי הכפר שכבר חדלה לפעול, ולקחנו, עד שמישהו גילה ונאלצנו להחזיר, ואחר כך חלק אבדו ונמצאו אחרי שנים והיום הם בארכיון.. מצאנו שם פנסי איתות מורס מתקופת המנדט ושלפנו מהם את המראות הקעורות. וגם מפתחות מורס . אריזות ריקות של תחמושת היו גם, ורובה צייד , כבר ללא הקנה , (שהיה לו בנעוריו קנה מצינור השקייה שלושת רבעי צול). זה רובה מסוג שהתע"ש ייצר (אילתר, אפשר לומר) בתקופות של מצוקת נשק חמורה לפני מלחמת השיחרור. מצאנו גם סרטי בד ריקים של תחמושת מקלע. דֹב אבידֹב מנוחתו עדן סיפר לי פעם, כששוחחתי איתו על תרומתו של אחד מבני משפחתי לסליק, שהיתה בשנות השלושים , שהסרטים היו של "השחורה" והגיעו במצב גרוע וחנה טֶסלֶר (גרינברג) התופרת שלנו אז עבדה עליהם ימים שלמים עם מכונת תפירה לנסות לאחותם ולחזקם שיעמד במתח המשיכה ובקצב האש של השחורה. הרבה זה לא עזר.
התפלחות לסרטים ללא כרטיס היתה, אבל לא נפוצה. גם למסיבות של המבוגרים שלא תמיד הוזמנו אליהן התפלחנו, היינו בהן שותפים פסיביים. לא תישכח מליבי אותה מסיבת פורים בה הפליא לנגן הארי ג'יימס (היליק) אורי בחצוצרתו, ומדאם דֶה-לֶה-רִיבָה מֶקלֶיר (במילרע) נתנה הופעה וגם הזמרת המפורסמת פּוּסוּ-בּוּקוּ שרה שנסונים של אדית פיאף . כולם כבר אינם עימנו. גם את להקת הבנות שעירות הרגליים והחזה שהגדילו את שדיהן בעזרת חצאי אשכוליות מרוקנות שחוללה את מחול הברבורים האפרוחים מתוך אגם הברבורים, קשה לשכוח.
חגיגות של בית הספר התקיימו פעמים רבות בבית העם. זכורה לי היטב חגיגת פורים תשט"ו (1956) עם תחרות הופעות של תחפושות בבית העם. בה, בזכותו של יעקב ממן ז"ל זכינו הוא ואני במקום ראשון בזכות מופע השבעת נחשים, פרי דמיונו וחוש המצאתו. הסיפור פורסם בעלון הכפר. אך עלון הכפר נשפט באשמת היותו "אמצעי תקשורת מיושן" הורשע בדין על ידי שופטי הוועד המקומי חסרי הכבוד למסורת העבר, ונידון למוות. את הציבור היום, צעיר ברובו זה לא הרעיש. תקוותי שבית הדין ייענש בדרך כלשהי על פשעו. "פושעי העלון – להדחה". שנים טרחתי יחד עם פוסו על שיכפולו במכונת סטנסיל, בזמן שהייתי במערכת שלו.
הופעות תיאטרון? צפינו , כמו המבוגרים במיטב המחזות ושחקני ישראל. לצערי אינני מצליח להיזכר מי היה שחקן הבימה שהתארח בביתנו. נדמה לי שהיה זה ארי קוטאי.
בבית העם היו הרבה כנסים, אזוריים, ארציים, פוליטיים. שם ראינו את גדולי המדינה בגודל טבעי וסחטנו אוטוגרפים משפרינצק , לוי אשכול ואחרים. ואפילו, ליד פיתחו, חתמה עבורי אלינור רוזבלט, בביקורה בנהלל, ב-1955.
נטישת בית העם היתה לדעתי בגלל חנוכתם של מועדון הוותיקים, ושל אולם יפעת כאולם אזורי ( ולא הטלוויזיה דווקא), ופער דורות לא מקרי, כשהדור הראשון החל להיאסף אל עמיו.
האירועים הגדולים לא תמיד היו בתוכו , אלא למשל על הגג הקדמי שלו. חגיגת ח' אלול השלושים, 1951. הייתי בן עשר וכל כיתתי השתתפה במחזה ככוכבים וכניצבים ורקדנים. המחזה היה על חיי היום יום בכפר, ובויים על ידי צבי פרידלנד . הוא שוחק פעמיים, יום אחר יום, על הגג משני צידי המגדל, והקהל ישב על הרחבה שלפני בית העם. עצים לא היו שם אז, או שהיו עוד קטנים.
בט"ו בשבט 1948, ניטעה גם גדר חיה מסביבו, גם הגן השתתף, ונטעתי. גדר שהיתה ואיננה עוד.
באפריל 1948 , כשהותקף קיבוץ משמר העמק על ידי כוחותיו של קאוקג'י לא היה ילד שהחמיץ את מסדר היציאה לקרבות של מחלקת החי"ש שלנו עם כל ציודה, שנערך באותה רחבה שלפני בית העם. משם יצאו לדרך, לחצות את העמק בדרך לקיבוץ.
כאבתי את הנטישה של בית העם ולא פעם ניסיתי לברר אם יש לו סיכוי לחדש ימיו בהתאמה לרוח הזמנים החדשים ולצרכים החדשים. אחרים ניסו את הדבר כבר לפני שנים, אך בהרבה התמדה, מרץ, תקווה ונחישות והצליחו.
הסיפור הזה על בית העם של הילדים נכתב ונועד לספק לראשת הוועד עוד חומר לסיפורים, עבור עיתונאים שיפקדונו עד שיפּוּצוֹ המלא ברוח הזמן.
היום כשיש מועצה לשימור אתרים שחשבה עלינו זה באמת הזמן לראשת הוועד המקומי לתפוס את מקומה הנכון - המובילה בחידושו, (אבל בשקיפות כלפי הציבור לאורך כל השלבים של התיכנון ושל הביצוע. שקיפות ושיתוף הציבור אינם דברים שהיא מקפידה עליהם, ויש לי לא מעט דוגמאות). בזה תהיה גדולתה. לא בצילום על רקע הבניין . לא יפה ה"היצטנעות" שלה נוכח הבניין בשיפלותו. בצילום הזה היא מגוחכת. דמות ריקה, חלולה.
אל יתהלל חוגר כמפתח. כשיחנך מחדש שתצטלם עימו אלף פעם. כאמור – אז בזה תהיה גדולתה. הוועד מרים לעתים קרובות להנחתה. לא חכם לשיטתו, וזו אחת הפעמים.
דבר אחד חשוב לי במיוחד, שיתקיים בבית העם, אם ישופץ: שלא ייראה מבחוץ כרחובה של עיר מודרנית, או קניון ,כפי שפורסם באחד מתצלומי ההדמיה. דבר זה הובטח אני מקווה ( יאיר מור, סאמדיי, 29.11.2017). מקווה שאזכה לראותו מחודש, לפחות בחנוכתו.
